נכתב במעריב מוסף שבת 01.06.2007

מעריב / מוסף שבת
1.6.07

עסקת משפחת ורטהימר ובאפט האמריקני (ארבעה מיליארד דולר) עדיין מהדהדת, והתעשיין סטף ורטהימר, שבימים אלה מלאו לו 80 שנה, סורק את ההיסטוריה הישראלית, מסמן את העתיד, מזהיר מפני  ביטחוניזם מוגזם ומפני גלותיות, וקורא לחיים של עבודה, תעשייה ויצוא ולשותפות ישראלית בעולם  המערבי המודרני ¢ מיוחד ל"מעריב"

גם כשהייתי בן 40 הדעה הכללית בישראל היתה שאין עם מי לדבר, שהערבים מבינים רק כוח, שתמיד נכון לחשוד בערביי ישראל, שביטחון הוא חזות הכל ושישראל כמעט נידונה להיות מדינת חסות, מדינה החיה על חרבה. גם לפני 40 שנה האמא הישראלית היתה אמא יהודייה שחלמה על בן רופא, עורך דין, מנהל, בנקאי. לא על בן פועל, תעשיין, יזם, חלוץ. תעודת בגרות היתה המינימום היהודי-ישראלי. תעודת בגרות במקצועות שלחלקם אין ביקוש כלל. תעודה שאינה מפרנסת את בעליה. תעודה לא יצרנית, לא יצירתית, לא רלוונטית. תעודה של כבוד שהוא בעצם העמדת פנים.
עכשיו אני בן 80. כלומר, 80 השנה הראשונות עברו, כמו שאומרים היקים בבדיחות הדעת. אני יקה. אלה השורשים. בלי שורשים אין עתיד. לא התפתיתי לשנות את שמי לשם ישראלי-עברי.
וכבן 80 אני מסתכל על הימים שהיו כאן, על ההיסטוריה, מגיע למסקנות שונות בדבר אופיינו כאומה, כחברה, כתרבות, ומנסה לשער את העתיד הישראלי. הרשו לי לשתף אתכם במחשבותיי, שהן בכל מקרה מחשבות ציוניות מובהקות, ואין הן מחשבות של קפיטליסט קיצוני או של חסיד מושבע של כלכלת השוק האגרסיבית.

אדרבה, אני תומך במדיניות רווחה מודרנית, שקולה, פיקחית ומעשית, שפירושה חינוך ותשתיות, ולא נדבות. אני לא ממליץ לחלק דגים לנזקקים - אני ממליץ ללמד אותם דיג. אני תומך ביצירת אקלים תרבותי ואמנותי עשיר, מרובה ניואנסים, ובדמוקרטיה מחשבתית מלאה.
אני בעד הפרדת הדת מהמדינה; בעד העצמאות המוחלטת והבלתי מעורערת של בית המשפט העליון; בעד תודעה אזרחית שתלך ותירש באופן זהיר ותבוני את התודעה הביטחוניסטית כאן; נגד סתגרנות וקנאות לאומניות; נגד פטריוטיזם חלול וצעקני; בעד השוואת הזכויות והתנאים של המועצות המקומיות הערביות עם הממוצע הכלל ישראלי;
בעד שיתוף ערביי ישראל במשק ובשירות הציבורי; בעד השוואה מוחלטת של שכר נשים וגברים באותה משרה; נגד החרמת היהדות הרפורמית; בעד חופש דת ופולחן; אני גם בעד הזכות לעשות כסף. שום דבר פועלי לא זר לי. שום דבר בורגני לא באמת מקודש בעיניי.

חינוך ולא בנקאות

כינון השותפות עם וורן באפט האמריקני נועד מבחינתי ליצור יותר מקומות עבודה. חיי הפרטיים לא השתנו. חינוך היה והינו משימתי העיקרית. חינוך לעבודה, ליצוא, ליצירה, לגאווה פועלית, להישגים תעשייתיים. חינוך לחברה עצמאית, פתוחה, לא שנוררית, לא מבוצרת כבונקר. חברה שהינה חלק מהעולם המודרני, חלק מההיסטוריה המתהווה, חלק מהים התיכון ומאירופה גם יחד. במשך מאות שנים, עד התגבשות הציונות החילונית, היו היהודים מחוץ להיסטוריה בהכרה, ביודעין, כעם לבדד ישכון, והצטברו כלפיהם שנאה וזדון.
אני מביט עכשיו בהיסטוריה התעשייתית ("תפן") שלי ושל משפחתי ומבין שהיה בה גם מאמץ להיות חלק מהעולם המודרני הפתוח, ושהפעילות בחו"ל לא היתה רק תושייה עסקית.
קראתי השבוע בעיתונות שמשפחת ורטהימר מועמדת רצויה וטבעית לרכישת בנק לאומי. זו בוודאי מחמאה. אני מוחמא. אבל ראשי הפרטי אינו בדיוק בבנקאות, עם כל הכבוד והמחויבות, אלא בחינוך, בדור הישראלי הבא, בתלמידי התיכון של היום, בחיילים, במשתחררים הצעירים, באלפים המחזיקים תעודת בגרות שאינה מייצרת הכנסה, חיים ממשיים. איך משאירים אותם בארץ? איך נלחמים בפיתויים של חו"ל? איך מייצרים כאן אקלים מרומם של עבודה, יצירה, יצוא, תודעה פועלית מודרנית?
רק על ידי חינוך. רק על ידי חינוך יסודי, מקיף, מעשי ועיוני גם יחד. רק על ידי מערכת חינוך תיכונית מתאימה, ועל-תיכונית ואף אקדמית-תעשייתית. רק ממשלה שאיבדה את יכולת הראייה שלה תתכחש לעובדה שכל העתיד שלנו תלוי ביצירה, ביצוא ובתעשייה שלנו. אם לא, חלילה, ניסוג לאחור כמדינה וכחברה, אל תוך הבונקר.
מדוע סגרה אוניברסיטת תל-אביב את בית הספר להנדסאים שלה? מדוע זנח הטכניון את תיכון בסמ"ת האיכותי? מדוע הממשל הישראלי מדבר על "תעסוקה" ולא על "עבודה"? מדוע מערכת החינוך מתעלמת מהעובדה שהלימודים שעליהם אני מדבר כאן עשויים להיות רבי עניין, פתוחים לתרבות בכלל, סקרניים, מפרים, ואין הם לימודי מקצוע מצומצמים ונאיביים?
מי קשר את הקשר השלילי הזה סביב חינוך לתעשייה? דומה שההיסטוריה היהודית הגלותית קשרה את הקשר הזה. סוחר נעשה פליט במהירות גבוהה מתעשיין. לא ביום אחד פליטים נעשים אומה. מי העצים בישראל את ההיי-טק כאילו הוא העתיד ואין בילתו? חוששני שבין המעצימים האלה ישנם לא מעט אנשים שלא ראו מימיהם מוצר ממשי על תהליכיו. אנשים שלא מבינים שההיי-טק יושב גם על לואו-טק. אנשים שלא מבינים שמשק שלם אינו יכול להיות על טהרת ההיי-טק.

רובים וסיסמאות

מה עושים? אני ממקד את המבט ממרחק של 80 שנה יהודיות וישראליות, ורואה כמה תמונת ומצבים בסיסיים. אני רואה בישראל יהודים שהגלות דבקה בהם. אני רואה ישראלים השבויים בערכים ביטחוניסטיים והרואים בכמעט כל סיטואציה אנטישמיות, סיכון קיומי, ולכן הם מתבצרים בעמדותיהם הישנות.
אני רואה ציבור ישראלי עצום, מוגזם, המתפרנס מהצבא, מהביטחון, מהביורוקרטיה, מהשירות הציבורי, מהדת שבחסות הממשלה. כך אי אפשר לנהל מדינה מודרנית. כך נסוגים בקביעות לאחור. עובדה: מתוך 2.5 מיליון עובדים בישראל רק 18 אחוז עוסקים בייצור. אנחנו, בפינה הקטנה שלנו בתפן, מייצרים עשרה אחוזים מהתוצר הלאומי הישראלי.
אני ממקד את המבט ורואה פליטים, בונקר, טפילות, פוליטיקה קטנה, סקטוריאליות מנוונת, דעות קדומות, רובים, דגלים וסיסמאות. אבל אני רואה גם תקווה, אנרגיה, הכרח, כוח חיים, תבונה, וסיכוי לישראל עצמאית, נבונה, מודרנית. אני רואה ישראלים שרוצים להשתייך ורוצים להועיל. ישראלים שמסוגלים להיחלץ מהמצב הקיים. התקווה הזו היא הדלק הפרטי שלי. יש תקווה לישראל.
השינוי המנטלי צריך להגיע גם מלמעלה, מהממשל, מהמנהיגות. האמנתי במנהיגות של יגאל אלון, אבל אז עוד היינו מדינה בדרך, ובטחתי ביצחק רבין, ואף היתה לי תחושה שניתן יהיה להניע אותו לפעולה ברוכה ושיטתית בתחום החינוך לעבודה, לתעשייה, ליצירה. קיוויתי שאהוד אולמרט יהיה ראש ממשלה שהוא בעצם מנכ"ל טוב, כמקובל בלא מעט מדינות מודרניות.
איני מוצא הבדל מהותי בין העבודה לליכוד, כי אין הבדל כזה. גם לא בין נתניהו לברק. ההבדלים בעיקר אישיותיים. כמעט הכל אישי כאן. נתניהו, ברק ואולמרט יכולים לקדם את החינוך לעבודה, כי הם בסך הכל מבינים את הצורך, כי באופן אישי הם מודרניים, כי הם יודעים מהי תחרות ומהו גורלה של חברה תלותית, פרזיטית, נתמכת, המושקעת בעיקר בביטחון.
מה קרה לנו? מה המאזן האמיתי שלנו? ההתנחלויות בלעו את תקציבי הפיתוח של הגליל והנגב ואת האנרגיה של הממשל והצבא. הגליל והנגב הם עתיד ישראלי. אי אפשר לתחום ולבצר את המדינה סביב תל-אביב וירושלים בלבד, כשכל היתר בבחינת נספחים ולוויינים. בהתבצרות שכזו יש ממד צלבני. רק פוליטיקה צרת מבט ונקודתית מנעה את פיתוח הגליל והנגב. מחצית תושבי הגליל יהודים ומחציתם ערבים, ובתפן הם עובדים זה לצד זה. עבודה משותפת יוצרת חיים, דיאלוג, תקווה.
אני מאמין שאינטרס כלכלי משותף לישראל, לטורקיה, לירדן, ללבנון ולרשות הפלשתינית, כבעלות ברית אסטרטגיות ויצירתיות, כגוש אחד, יכניס אותנו נכון וחזק לשוק האירופי. אינטרס כלכלי משותף ימתן מאוד את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. מי שיש לו מה להפסיד לא ממהר לאחוז בנשק. מחנות הפליטים עוד עשויים להפוך לערי תעשייה.
לא לנצח תאכל שם החרב.

מיניסטריון לייצוא

מדוע רוח העם כה נמוכה היום? לא רק בגלל מלחמת לבנון השנייה. לא רק בגלל גילויי השחיתות. לא רק בגלל הקסאמים. לא רק בגלל אי הצמיחה של מנהיגות חדשה.
רוח העם נמוכה כי לחיים הציבוריים שלנו חסרים חזון, יעד, מופת. ולחיים הפרטיים של רבים מאיתנו חסרים כבוד עצמי, הדר פנימי וזקיפות קומה הנובעים מעבודה אמיתית, מסיפוק מקצועי, מתחושת הישג. הרי לא ניתן להפיח באנשים רוח חיים רק באמצעות צריכה ושנור.
מה עושים? מייצרים מקומות עבודה. מייצרים אותם היום כפרויקט חירום לאומי. לא על הנייר בלבד. מקומות עבודה בתעשיות הייצוא. זה ניתן לביצוע. תעשיית הייצוא תכבד את עובדיה, יהודים וערבים, תבטיח תחרותיות ויצירה. נכון לנסח מיד תוכנית בנושא הזה.
נכון לעדכן את שיטת המיסוי הישראלית באופן שיעודד בגלוי ובאופן משמעותי את התעשייה, את היצירה, את היוזמה, את הייצוא. ניתן לעשות זאת בתבונה, כלומר באופן מעורר אהדה והבנה כלפי התעשייה, הן זו הצעירה והחדשה והן זו הוותיקה, המתאמצת לעמוד בקצב הזמן, ולא באופן מעורר מחלוקת.
יש להקים מיניסטריון מיוחד לייצוא. אני מבוגר מכדי לעמוד בראשו, אבל אני מכיר מועמדים טובים לתפקיד. מה יעשה המיניסטריון הזה? יסייע במימון, בשינוע, בבקרת איכות, בחשיפת שווקים, בארגון ירידים, יגונן על מערכת החינוך לתעשייה, יבטיח תנועת ידע בין ישראל לעולם.
יש להחדיר את תודעת התעשייה לתקשורת כחלק מכבוד האדם הישראלי וחירותו. כחלק מהכמיהה לשלום עם שכנינו. כחלק מעולם מודרני הגון שכדאי להילחם עבורו.