נכתב על ידי: יעקב בר און מאי 2006

סטף ורטהיימר, האיש שאומרים עליו שיש לו כמעט הכל, לרבות "פרס ישראל", מחשיב מאוד את הזכות להימנות השנה עם מדליקי המשואות בערב יום העצמאות, כולם אנשי הגליל והנגב כמוהו. מבחינתו, הדרך אל המשואה החלה מיד לאחר מלחמת יום כיפור. "עם 'ישקר' הייתי אז כבר קצת למעלה מעשרים שנה תעשיין ואף נתתי יד לביטחון עם הקמת 'להבים' לאחר מלחמת
ששת הימים", הוא משחזר. "כשיצאתי מהבית, בנהריה, לסייר באיזור, נבהלתי כשראיתי את הגליל כמעט בלי תעשייה חוץ מהמפעלים שלי. לא רציתי להיות לבד. רציתי שכנים. רציתי ביישוב הגליל, מקום שאפשר להגשים בו ציונות חדשה".
כשחשב כיצד ניתן למשוך "שכנים" להצטרף אליו בתיעוש הגליל, הבזיק אצל סטף הרעיון להקמת גן תעשייה ראשון מסוגו "עם תעשייה מתקדמת ונקייה מבחינה אקולוגית, המיועדת בעיקר ליצוא ולידה מגורים קרובים ואפשרות ליהנות במקום גם מתרבות". הוא חלף על פני מעלות, אז עדיין עיירת-פיתוח נחשלת , הגיע אל המקום שבו שוכן כיום גן התעשייה תפן, התבשם מהאוויר הצח ובו-ברגע החליט  למקם שם את גן החלומות שלו.

מה מצאת בתפן?
"השטח היה ריק. הגישה לא היתה נוחה. עדיין לא היה הכביש בין כרמיאל למעלות. היה צורך לנסוע מסביב, דרך דיר-אל-אסד".

אם כך מדוע התעקשת ולא עצרת במעלות?
"כי במעלות לא היו שטחים נרחבים שהיו נדרשים לגן כזה. גם חששו שם מתחרות בסביבה. היתה עוינות החשש הזה שייך להיסטוריה. זמן קצר לפני יום העצמאות העניקה לי עיריית מעלות-תרשיחא תואר של יקיר העיר שרבים מתושביה מועסקים בתפן ובמפעלים באיזור".

לא היה שום מפעל בתפן?
"היה בקושי מפעל אחד, לבטריות של אוטומובילים,שבינתיים נסגר.
כשסטף מדבר על המפעל ל"בטריות של אוטומובילים", כוונתו ל"וולטה", מפעל המצברים של "וולקן", בעוד הוא נושא את עיניו לתעשייה בנוסח של שנות האלפיים, כפי שפיתח ב"ישקר", מהמתקדמים בעולם.
תפן לא הוגשה לו על מגש. תריסר שנים עברו מאז שהנץ החזון ועד חנוכת גן התעשייה הראשון. הוא כיוון לכך כשכיהן כחבר כנסת מטעם ד"ש בין 1977 ל-1981. "באתי לראש הממשלה, מנחם בגין ואמרתי לו שזה המפתח לשלום", הוא נזכר. "בגין לא כל-כך הבין אותי. תמיד לא כולם מבינים אותי. בגין לא הבין אבל לפחות הבטיח שיעזרו לי להקים עשרה פארקים תעשייתיים במדינה ואני עוד רוצה להגיע למספר הזה".
כעת, העובדות מדברות בעד עצמן. בעקבות גן התעשייה בתפן, הקים סטף שני גני-תעשייה נוספים בגליל - בתל-חי ובלבון, גם הם כמו תפן קרובים לגבול לבנון. במקביל הקים את גן התעשייה בעומר, בנגב. כעת הוא מקים גן תעשייה גלילי נוסף, בדלתון ובדרך גן תעשייה גם בנצרת. חזונו של סטף אינו מצטמצם בתחומי ישראל. הוא שואף שיהיו כ-60 גני-תעשייה בעקבות "מודל תפן" באגן הים התיכון המזרחי הכולל את טורקיה, ישראל, הפלסטינאים, ירדן ולבנון. כמקדמה לכך הקים גן תעשייה בטורקיה.
גן התעשייה בתפן משתרע על 2,700 דונם. ממוקמים בו 62 מפעלים, המספקים תעסוקה לרבים מתושבי האיזור. חלקם מתגוררים בכפר-ורדים המטופח והסמוך שסטף הקים ב-1981. לדבריו, הגן תורם למעלה ממיליארד דולר ליצוא של ישראל. חלק נכבד מכך – ממפעליו. הודות לסטף הפך הר טרשים קירח לפנינת נוף. אשתקד הוענק לגן התעשייה הזה "מגן העשור" על עשר שנים של זכייה רצופה בחמישה כוכבי-יופי מטעם המועצה לארץ-ישראל יפה על סביבת עבודה מטופחת. במקום המועצה המקומית התעשייתית הראשונה בישראל. המפעלים, שמטבעם הם ידידותיים לסביבה ומקפידים על האקולוגיה, הם תושביה.

"לא הלך קל להקים את תפן", סטף מודה כיום. "הכל היה מוזנח באיזור. מהנדסים טובים ואנשי-מקצוע אחרים על רמה לא התלהבו להגיע. באיזור עצמו כמעט לא היו אנשי-מקצוע כאלה. רובם, כולל הדרוזים, עסקו בחקלאות ובביטחון. לוקח זמן לשנות מנטליות. עם הזמן לא רק שנהיה שינוי במנטליות אלא שאצל אנשים מרחוק נוצר הרצון להגיע לתפן. יודעים שזה מקום תרבותי עם בית-ספר טוב לילדים שיכול להבטיח מקום עבודה לטווח רחוק. תלמידים שלמדו אצלנו בבית הספר 'צור' הם כיום ממנהלי 'ישקר'. כיום, יש בית-ספר ניסויי לדוגמה. הילדים מתחנכים למקצוע וכל אחד יתקדם לפי האמביציות שלו".

מהו האני מאמין שלך בנושא הזה?
"כמו שחינכנו ואנחנו מחנכים לביטחון ולהגנה על ארצנו, עלינו לחנך לאהבה ליצירה, שצריכה לעבור לפחות חלקית דרך עבודת-כפיים. לפני שאדם נעשה מהנדס אלקטרוניקה, הוא חייב ללמוד מהיסוד את התעשייה וטוב שהמורים במקצועי ידעו מה שהולך בה".
"העתיד נמצא בחינוך, בעיקר חינוך מקצועי לתעשייה ולייצור", סבור סטף שנסיבות חייו הביאו אותו לא לסיים אפילו בית-ספר יסודי. "צריך לתת יותר כבוד לעולם היצירה. העתיד שלנו הוא לא בכמה שטח יש לנו אלא מה שאנחנו יוצרים בשטח שברשותנו. דרך החינוך המקצועי מצד אחד ודרך הפחתת מיסים מצד שני נוכל למשוך הנה מפעלים ברמה גבוהה. אני תמיד רואה קדימה. מבחינת כוח-אדם לא נוכל להתמודד עם המיליארדים של סין. כוח האדם הזול נותן להם יתרון על העולם המערבי, אבל אם נפתח רובוטים, כמו אלה שיש לנו ב'ישקר', נוכל לצמצם את היתרון שלהם".
כשאתה אומר שהעתיד נמצא בחינוך, אפשר להבין ממך שממשלות ישראל לא בדיוק פעלו בהתאם?
"מה שקרה לחינוך הוא חלק ממחדל גדול. כיום, יש להצטער על שלאחר מלחמת ששת הימים חשבנו שאנחנו צריכים יותר אדמה, והזנחנו את הנגב ואת הגליל. ביום כיפור שילמנו את המחיר. האדמה והמים לא הגנו עלינו. בחרנו אנשי-צבא לנהל את המדינה, מהם טובים יותר, מהם טובים פחות. הרגנו איתם את החינוך, בעיקר את החינוך המקצועי. באוניברסיטאות מחנכים לגלות, לא למדינה, לא ליצירה וליצירתיות".
"הכל סביב הביטחון", קובל סטף. "כולם נהיו בטחוניסטים. כמי שבא מהפלמ'ח, לא אדבר נגד התופעה, מה גם שבלי בטחוניזם אולי לא היתה לנו כעת מדינה ובלי ששת הימים לא היינו מסוגלים להמשיך לחיות כאן בשקט. צריך לדעת לפעול בשיתוף פעולה עם הפלשתינאים, השכנים. לכן, אני כל-כך רוצה גני-תעשייה במפגשי הגבולות איתם, בין השאר באיזור רפיח. שיעבדו במקום לזרוק אבנים ולירות קאסמים. אם תהיה תלות הדדית, היא תהווה בסיס לשלום. כאן אפשר לקחת דוגמה מסינגפור. זאת מדינה קטנטונת, שכאשר הבחינו בהתנגדות מצד מלזיה השכנה, החליטו לקנות אצלה מים. כך נוצרה שם תלות ששומרת על היציבות".
סטף דורש שר ממונה על היצוא. הוא אינו אוהב את התופעה הגוברת של העובדים הזרים, שלהם לא היתה (או כמעט לא היתה) דריסת-רגל במפעליו. לדעתו, טוב שאין לנו נפט. בעיניו הנפט משחית את העולם. את שיתוף הפעולה שלו עם טורקיה שהחל בהקמת גן תעשייה במבואות איסטנבול הוא רואה כחלק מתוכנית מרשל איזורית  חדשה. "עם טורקיה נהיה חלק מאירופה", הוא סבור ומקווה שיום אחד לבנון תהיה יום אחד עם ישראל ועם טורקיה בגוש של מדינות שהכלכלה שלהן לא מבוססת על הנפט אלא על תעשייה ויצוא".
ההתקרבות העתידית לטורקיה יכולה לבוא על חשבון בעלת הברית הטבעית שלנו, ארצות הברית?
"בכלל לא אם כי אני נגד התלות בסיוע משם. במקום לשלוח אלינו כסף, עדיף שיזמינו יותר מוצרים מישראל ובכך יאפשרו שיהיו כאן יותר מקומות-עבודה. הייתי רוצה שנהיה על הרגליים שלנו במקום להיות מסכנים. עם זאת, לא הייתי קורא להפסקה מיידית של הסיוע האמריקאי. כל זמן שיש כאן כל-כך הרבה בעיות בטחוניות והמדינה לא הכי יציבה, אז כנראה שאין ברירה כרגע וצריך להפסיק את הסיוע משם בשלבים".

האם ההפרטה במשק מתבצעת בקצב הראוי?
"עשו את זה לא רע בתקופה האחרונה אם כי אף פעם לא מספיק. ההפרטה לא חשובה לעצמה. העצמאות של ישראל חשובה, פחות הממשלה. אחת ממטרות ההפרטה היא להפוך מדינת בונקר, כמו שאני קורא למדינה שמתבססת על הביטחון, למשהו נורמאלי יותר. תמיד העדפתי שוק חופשי עם תחרות, בלי מונופולים".

כמה שביתות היו ב"ישקר" ובמפעלים האחרים שלך?
"שום שביתה וזה חלק מיחסי האמון בין העובדים להנהלה, אמון שיש בו התחייבות הדדית ומראה שאפשר להסתדר בלי ועד עובדים. אין אצלנו שכר יותר גבוה מאשר בתעשיות האחרות. אני לא קונה את העובדים בכסף. אני מנסה להעניק להם ביטחון באותה מידה שהם מעניקים לי ביטחון. עובד יודע שאם תהיה לו בעיית בריאות נהיה איתו. בכל מקרה לא נעזוב אותו. נהיינו כמו משפחה אחת גדולה. אם תבוא לחדר האוכל שלנו, תראה את כולנו אוכלים שם יחד, בלי הבדלים בין העובדים לבין המנהלים. קיבוץ קפיטליסטי הייתי קורא לזה".
"קיבוץ" נייד...
"נכון, מפעל שנפתח בתפן זה לא פור אוור. התקווה שמפעל במקום יתפתח ויתרחב ובבוא הזמן, כשיצטרך יותר שטח, יעבור לגבעה אחרת. עם זאת, אנחנו לא בדיוק תחנת-מעבר, אלא אינקובטור".

מה פתאום מוזיאונים ואמנות בגני-תעשייה?
"מוזיאונים זה תרבות ובלי תרבות אין איכות-חיים. בתל-חי יש מוזיאון צילום חשוב. בתפן גן פסלים פתוח, גם מוזיאון למורשת יהדות גרמניה. אני רואה במוזיאון מילוי צורך תרבותי ממדרגה ראשונה".
שמנו לב שלמרות היותך בין הגורמים ה"כבדים" במשק לא נמנית באחרונה עם המנסים לרכוש איזה בנק.
"לא במקרה לא התמודדתי על הרכישה של איזה בנק. לא מוכרחים להתפזר על פני כל התחומים במשק. הייתי מעורב בניסיון להקים קבוצת-תקשורת חדשה וויתרתי על זה. לא הבנתי את השפה. תפסתי בזמן שזה מסובך מדי בשבילי וזה לא העולם שלי. כלומר, מה שאני לא מתמצא בו, מוטב שלא אקח עלי".
בכל זאת, לקחת על עצמך שותפות במפעל 'לחמי' שתחום הייצור בו נראה רחוק ממך.
"לחמי הוקמה ע"י אשתי מרים ז"ל ואני המשכתי זאת. גם מעוגיות אפשר לבנות תעשיית יצוא. היתה הגזמה בריצה להיי-טק. בעיניי אין לואו-טק. כל מי שמצליח לייצא עם ערך מוסף מבורך בעיניי".

לבסוף, לתפארת מה הדלקת את המשואה בהר הרצל?
"לכבוד אנשי הגליל בכלל והתעשייה בפרט, אשר צריכה להיות גורם לעשיית שלום ע"י אתגרים חדשים שלוקחים את הביטחון כמובן מאליו ומאפשרים לנוער להתחנך לכיוון התעשייה המודרנית".

סטף, סימני-דרך

סטף יגיע הקיץ, ב-16 ביולי, לגבורות.
הוא נולד בגרמניה כבנו של סוחר תבואות ועלה ארצה בגיל 11.
שמו המקורי, סטפן, קוצר בפלמ"ח לסטף. שמו העברי בתעודת הזהות – זאב.
מסלול לימודיו נקטע כשסולק בכיתה ח' מבית-הספר "תל נורדאו", מה שלא הפריע לו לקבל בהמשך תארי דוקטור לשם כבוד מהטכניון ומאוניברסיטת בן-גוריון.
עבודתו הראשונה היתה כנער שוליה בבית-מלאכה לאופטיקה בתל-אביב.
בסוף 1944 התגייס לפלמ"ח, "שם התחלתי להיות ישראלי אמיתי" ועבר קורס טיס.
כששירת בחמ"ד, היה בין מפתחי המרגמה הנישאת "הפרעוש".
היה בין משחררי באר-שבע. אז הציע למפקדו בפלמ"ח, יגאל אלון, להקים בנגב איזור תעשייה ולא נענה.
ב-1949 נשא לאשה את רעייתו המנוחה, מרים והלך בעקבותיה לקיבוץ יראון שאותו עזב כשהאסיפה הכללית דחתה את הצעתו להקים בית-מלאכה משותף עם שני קיבוצים שכנים.
הם עברו לנהריה ולאחר שהיה ממייסדי "מכון 3", רפא"ל של היום, הקים בה בפחון, ליד צריף מגוריו, מפעלון לייצור סכינים מושחזות, שממנו צמח מפעל "ישקר" הענק.
ישקר – ראשי-תיבות של "ישראל קרבייד" (סוג של מתכת קשה ששימשה לייצור). את התוצרת היה משווק בתל-אביב על-גבי אופנוע.
בהיעדר שוק בארץ לאחר מבצע סיני, פנה ליצוא. לאימפריית היצוא שלו היה אדן זינוק מקורי. בדרך אל סוכנו המיועד בבלגרד חנה באתונה לצורך הוצאת ויזה. הוא ניצל את הזמן ואיתר בעל  חנות סכינים שהיה לסוכנו במשך 30 שנה.
ב-1962 הקים בהולנד את מפעל החוץ הראשון שלו ובאותה שנה זכה ב"פרס קפלן" אותו קיבל מיגאל אלון.
כעבור שנתיים הקים בנהריה (כעת בלבון) את ביה"ס"צור" מתוך אכזבה מהחינוך המקצועי בישראל.
ב-1968 עשה את קפיצת המדרגה שלו, כשלבקשת הממשלה, שחששה מאמברגו צרפתי, הקים מפעל לייצור להבי מטוסים.
ב-1973 נכנס לפוליטיקה ורץ לראשות עיריית נהריה. הוא ניצח בבחירות, אבל לא נהיה ראש-עיר בשל סירובו לשתף פעולה עם הדתיים. באותה שנה נמנה עם מייסדי שינוי.
ב-1976 היה בין מקימי ד"ש, נבחר לכנסת התשיעית ומתוך אכזבה ממנה התפטר חודשים אחדים לפני תום כהונתה.
בהיותו בכנסת יזם את הקמת כפר-ורדים ב- 1981.
בשנות ה-80 נפצע קשה בתאונת-דרכים ושרביט הניהול של מפעליו עבר לבנו, איתן (55).
ב-1985 נחנך פארק התעשייה הראשון שלו, בתפן ואחריו נחנכו גני התעשייה בתל-חי, בעומר ובלבון.
ב-1991 הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
ב-1995 הקים עם חברת הענק "פראט-אנד-וויטני" חברת להבים בינלאומית ועמד בראשה.
ב-2005 חנך פארק תעשייה ראשון בטורקיה.