פורסם בגליון ראש השנה של גלובס  21.9.06

סטף ורטהיימר חוזר ומציע לבחון את מודל הפארק התעשייתי, ולגלות שהתעשייה והייצוא הם מפתח לשלום ולשגשוג אזורי. הכוח הצבאי והשטחים הרי לא הביאו לכך, וגם לא "עשיית כסף" כערך עליון.  במאמר מיוחד לגיליון ראש השנה של "גלובס" הוא מבקש שנחזור להתרכז ביצירה וייצור, ומציע ללמוד דבר או שניים גם ממדינות אחרות.

כותב: סטף ורטהיימר

במשך 58 שנים סמכנו על "שטח". חשבנו ששטח רב יותר יבטיח את ביטחוננו. אנחנו עדיין מאמינים שצבא טוב יבטיח לנו שלום. במובן זה, אנחנו שמרנים ועיקשים. האדמה והצבא נותנים לנו רמה מסוימת של ביטחון,  אך הם אינם מעניקים לנו שלום.

מה עשו מדינות אחרות? סינגפור החליטה שלא להשתמש בכוח, אלא להתמקד באינטרסים המשותפים עם שכנותיה. היא נזקקה למים, והחליטה לקנות ממלזיה. היא מרשה לעצמה את התלות הזאת כיוון שהיא ביחסי שלום עם שכנתה.

במדינות הבלקן היו סכסוכי שכנים. הן רבו והשתמשו בכוח עד לרגע שבו החלו לפעול לקראת התקבלותן לאיחוד האירופי, ואז השתנתה המציאות שלהן. היה להן אתגר חדש. כוח לא פתר דבר עבורן, ואילו תחרות בשוק הגלובלי קירבה אותן לשלום.

במקום הקרוי "המזרח התיכון" קיימים למעשה שני אזורים שונים; האחד עם נפט רב מדי ועם הכספים שהוא מביא עמו, והשני - אזור הים התיכון או "המזרח הקרוב" - שבו אין די נפט ואין די כסף. כל מדינה או אזור עם שיעור אבטלה גבוה היא כר פורה, אוטומטי, לצרות, ואלו יכולות להצמיח טרור. הממשלות באזורים שכאלו חייבות להתמקד בתעסוקה משמעותית לתושבים. כשלתושבים יש עבודה, הם יכולים להפריד בין חיי הדת שלהם ובין חיי העבודה שלהם. גם כאן, חובה עלינו להרגיע  את הפוליטיקה של הדת.

ב-54 השנים שבהן אני עובד באזור הגליל, ולאחרונה גם בתורכיה, למדתי שלשימוש בכוח יש מגבלות. יש לך שכן? הבטח שלא ירעב. שלא יקנא בך. שתהיה לו עבודה טובה. במזרח הקרוב - ישראל, לבנון, תורכיה, ירדן, הפלסטינאים ועוד - ליותר מ-90 מיליון בני אדם אין הכנסה משמעותית מנפט, והם זקוקים לאלטרנטיבות. הפתרון הוא תעשייה ועבודה.

גם תושבי המזרח הקרוב רוצים בית ומשפחה. כדי להשיג זאת הם זקוקים לתעשייה. סיוע כספי ומזון אינם מביאים שלום. האזור זקוק לתעשייה מודרנית, למקומות עבודה ולחינוך המכוון לתחרות בשוק הגלובלי - חינוך לתעשיה ולייצוא מודע, מהותי, שיטתי, גם דימויי, גם מעמדי וגם מודרני. טעינו כשהצבנו בראש סולם הערכים שלנו  כסף לפני עבודה, יצירה וייצור. עתה עלינו לשנות את סולם הערכים הזה ולעשותו נכון, רלוונטי ופורה.]

לכן הקמתי עד כה חמישה פארקים תעשייתיים בישראל, ובשנה האחרונה הקמתי את המיזם הראשון שלי בתורכיה. כל הפארקים הללו מבוססים על פארק התעשייה תפן, שאותו הקמתי בגליל ב-1984. פארקים אלו מספקים תעסוקה לאנשים מרקעים שונים - מוסלמים, יהודים, נוצרים ודרוזים -  והזדמנויות לעבוד ביחד כיזמים, מנהלים ועובדים.

לא, רבותי, הפארקים האלה אינם סיפור של נדל"ן. זהו סיפור על סוג מיוחד של התפתחות כלכלית אזורית. התפתחות המקדמת ומעודדת ייצור תעשייתי לתעשיות יצוא.

הפארקים פועלים לעידוד היזמות. הם מספקים את הדברים הבסיסיים הנחוצים לאדם המתחיל עסק עם כמות מינימלית של כסף, תוך סיוע לכניסה לשוק העולמי. אך זו איננה רק תעשיה - כל אחד מהפארקים עובד עם מוסד חינוכי באזור, בשביל לקדם את היזמים המקומיים של הפארק, שיהיו בעלי ידע להפעיל את מפעליהם.

פארק תפן שינה את פני האזור ויצר מקומות עבודה.  הוא נעשה לחלק מהותי בחברה. ועדיין, זה לא מנע מהממשלות בישראל לקפח באופן שיטתי את הצפון. אלה המשיכו לא להבין את חשיבותו ולהתרכז בירושלים ובתל אביב. אני מאמין שעם הסיוע הנחוץ אנו יכולים להכפיל את המודל הבסיסי של תפן, ובטווח הקרוב לחסוך כסף, להציל חיים ולחסוך בעצבים. לאט, ובאופן שיטתי, ישתנו סדרי העדיפויות ומאזור מוכה קונפליקט יהפוך המזרח הקרוב למקום של שלום וביטחון.

השוו את יחסי עלות=תועלת של התעשייה עם אלו של הכוח הצבאי. הקמת שני פארקים תעשייתיים עולה פחות ממטוס קרב אחד. כלומר, עלות הקמת 100 פארקים תעשייתיים ולצדם בתי ספר מקצועיים מצוינים שווה לרכישת פחות מ-50 מטוסי קרב. כל פארק תעשייתי מתמקד במשיכת יזמים, בהקמת חברות, בהכשרת עובדים וביצירת מקומות עבודה. האזור יתחיל לראות תוצאות כבר אחרי חמש שנים.